טוב, התחלה חדשה
שובה של ה
תחזיות
אני זה לא קהל היעד
אחד המשפטים שמעיבים על עבודתו של כל אדם יצירתי, שעוד מחזיק בתקווה להשיג מעט סיפוק לנפשו מאותה עבודה, הוא “אני לא קהל היעד”. המשפט הזה, המגיע בדרך כלל מהבוס, רוצה להגיד לך שמה שעשית לא יפגע, לא יתפוס, לא יחזיק, לא דומה מספיק למה שהאלה כבר עשו. אני, יאמר הבוס, מת על זה. זה מצחיק, זה ממש מחזיק אותך בבטן, זה מחכים. אבל אני לא קהל היעד. קהל היעד, אם תשאל את הבוס שלך, הוא קהל קופיפים מתגרדים, אנשי לחם ושעשועים, חברי העמך, צופי ערוץ 2. אותם זה לא יתפוס, הדבר הזה, הוא יגיד לך.
למעשה, הבוס שלך לא יודע מה קהל היעד רוצה. יותר מזה, כמעט תמיד כשתציע לו לראות מה קהל היעד רוצה, הוא ידחה את ההצעה בנימוס, יספר שכבר ניסו, שאין שיטות לבדוק את זה, ובלה בלה בלה. למעשה, הבוס שלך פשוט מפחד ממשהו חדש, מפחד ממה שעדיין לא ניסו. הוא, תן לו לעשות שוב את אותו הדבר, לחקות כמו תוכי, אולי לרדת קצת יותר דהוי, קצת יותר מאולץ, קצת יותר חנוק. זו הגירסה הבורגנית החדשה לניכור של הפועל מתוצר העבודה שלו.
הנה אבי דיכטר, למשל. דיכטר הוא איש מבוגר, עם ניסיון, תארים אקדמיים, עניינים. בטח יש לו מה להגיד על המצב עם הפלסטינים. בטח שאם הוא היה רואה טלוויזיה עכשיו, ומישהו היה שואל שאלה על הפלסטינים, דיכטר היה רוצה לדעת מה ההוא חושב. אבל דיכטר הוא לא קהל היעד של מה שדיכטר מייצר. אז כדיכטר מגיע ללונדון וקירשנבאום, ושואלים אותו על הפלסטינים, הוא עונה ש”לא ניתן לעסוק בנושא הזה בעצם הימים האלה. לא היום, לא בשעה הזו, ולא בזמן הזה נראה לי שנכון לעסוק בו, לא מבחינתי ולא מבחינתכם”. זה לא מה שדיכטר חושב כרגע, זה לא מה שדיכטר היה אומר לך בשיחה פרטית, זה לא מה שהוא היה מוכן לאכול ממישהו אחר. אבל הוא לא קהל היעד. קהל היעד מצפה כרגע למן ממלכתיות חנוקה ודהויה כרגע. לא שדיכטר יודע מה קהל היעד רוצה, אבל שווה להישמר.
התוצאה המדכאת שכל מי שאמון על איזשהו חלק מהשיח הציבורי ממשיך לדבוק בשיעממונים מפוחדים, למרות שבמקרים לא מעטים יש לו משהו להגיד. העיתונים ממשיכים לשכפל את עצמם לתרדמת, הפוליטיקאים בטלוויזיה תמיד יחזרו על איזו קלישאה מתחמקת, במקום להתמודד עם השאלה, עם המורכבות שלה.
כולם כאילו חכמים גדולים, מבינים איך לדבר אל קהל היעד שלהם, אבל הם סתם מפספסים. תראו מקרים כאלה שחרגו מהשטאנץ, תראו את ציפי לבני למשל, שמשיבה על תשובות מורכבות באופן שראוי להן, מדברת כאילו מעל הראש של קהל היעד, אבל איכשהו מצליחה לצבור אהדה והערכה בקרב אותו קהל יעד. תראו כל מני מייספייסים ופליקרים, שהמייסדים המתוחכמים שלהם עלו על רעיון ויישמו אותו כאילו הם עצמם קהל היעד, ובסוף הגיעו גם החברים שלהם וגם העמך, שידע לזהות את הדבר השונה, את הנכון שבשונה הספציפי הזה. הרי גם אם קהל היעד מפגר, זה לא אומר שהוא לא יבין שמה שאתה אומר נכון/מגניב. זה רק אומר שהוא יגיעו לזה מחרתיים, ולא אתמול.
לעוד מישהו
מזכירה כל אפיזודת ההתעוררות של רוה”מינו את המדינה העתידנית ב”ישנוני” של וודי אלן, שנשלטה על ידי אוזנו של המנהיג, החלק היחיד שלו ששרד את ההתנקשות האחרונה בחייו?
בקרוב, גם הכאב בצד הפלסטיני יזכה לתגובה
שירה בציבור
Arik in a coma, I know
I know - it’s serious
Arik in a coma, I know
I know - it’s really serious
Have murdered him
(but you know, I would hate
Anything to happen to him)
No, I don’t want to see him
Do you really think
He’ll pull through ?
Do you really think
He’ll pull through ?
Do …
Arik in a coma, I know
I know - it’s serious
My, my, my, my, my, my PM, goodbye
There were times when I could
Have strangled him
(but you know, I would hate
Anything to happen to him)
Would you please
Let me see him !
Do you really think
He’ll pull through ?
Do you really think
He’ll pull through ?
Do …
Let me whisper my last goodbyes
I know - it’s serious
כישלון
לקראת הבר מצווה שלי רשמו אותי הוריי לקורס הכנה לבר מצווה מטעם הרבנות בחולון. אחרי כינוס פתיחה בו למדנו על טיבה של עולה של תורה, התפזרנו לכיתות. את הכיתה שלי הדריך בחור צעיר, בעל קול דיבור עמוק ונעים, וקול שירה נעים לא פחות. בשיעור הראשון התחלנו ללמוד את הברכות שנקרא בשבת שלנו. המורה היה מזמר ברכה, ואז לפי הסדר חזר אחריו כל תלמיד (היינו מעט יותר מעשרים, אם אני זוכר נכון), זכה להערות ותיקונים, עד שהצליח. זה שישב לידי, ילד בלונדיני עם גבות וריסים צהובים במיוחד, פישל כמעט בכל הברכות.
אני פגעתי בכולן בפעם הראשונה. השיעור הראשון נגמר קצת לפני שנגמרו כל הברכות, ובשבוע שלאחר מכן המשכנו מאיפה שהפסקנו. גם הפעם דייקתי בזמרה, עד שהגיעה ברכת “מקדש השבת”. בנוסח האשכנזי של הברכה הזו, ולמעשה במילה “השבת” עצמה, יש מעין פיתול קולי קל, שפספסתי. ואז שוב. כשהמורה ויתר לי על הניסיון השלישי, קרסתי אל השולחן בבכי נחבא. אני לא זוכר, ואני רק יכול לתאר לעצמי לאיזה לחץ נכנסתי שם. זה היה אותו הלחץ שאחז בי בשיעורי התעמלות בבית הספר בריצת 60 מטר. אותו לחץ שיאחז בי בחוג שחמט כשאגלה שאני מפסיד. בחוג צילום, כשאנסה בפעם הראשונה למצוא פוקוס. באוניברסיטה, בהחלקה על הקרח, כשחוסר ההצלחה הראשוני שלי יפיל אותי פעם אחת על התחת, ואז עוד פעם. בכל הפעמים האלה ברחתי. לא יכולתי לעמוד במשא הכישלון ולא באתי יותר. לא לשיעור השלישי ברבנות, לא לשחמט, לא לצילום, לא להחלקה על הקרח, ולא לעוד דברים שבטח שכחתי.
אני חושב שבסופו של דבר, זו היתה גם הסיבה שלא סיימתי את התואר שלי באוניברסיטה. אם היתה לי ברירה בין לחוות כישלון, ראשוני, כזה שאין ברירה אלא לחוות כשאתה לומד משהו, לבין נטישה, תמיד בחרתי בנטישה. הדברים היחידים שסיימתי היו אלה שהכניסו אותי למסגרת שלא יכולתי לצאת ממנה.
היום התחלתי ללמוד לתופף. אני בן 30, אף פעם לא ניגנתי בכלום, והשיעור הראשון היה על סף הקטסטרופה. המורה שלי, חבר לעבודה שהפגין רוחב לב מפעים, חזר ואמר לי שככה זה בהתחלה, ושכל הקשיים שאני חווה הם הקשיים של העניין עצמו. אבל אצלי זה לא משנה. אצלי זה כבר נהיה חוסר כישרון מוחלט, מקרה אבוד, מבוכה שרק תחמיר עם הזמן. כבר הלחץ מתחיל להיכנס לי לתוך קרטועי התיפוף, כל כישלון מוכיח עוד יותר את הטענה הראשונה.
רק שאני לא עוזב הפעם. יהיה מה שיהיה, ואם אני באמת כזה כישלון, אני אצטרך להוכיח את זה לעצמי הפעם. זו לא תהיה אקסיומה, שמוכיחה את עצמה במקרה הפרטי הראשון שמתאים לה. הפעם תהיה עיקשות, הפעם יהיה עוד ניסיון להשתפר, ועוד אחד, ועוד אימון, עד שיצליח, גם אם לא יצליח. הפעם אין לי ברירה, כי כמה פעמים יכול בנאדם למנוע מעצמו חוויות חדשות ותחושות חדשות, רק בגלל שזה לא בא לו בקלות, והוא לא מסוגל לתמודד עם הקושי? חלאס.

